top of page
חיפוש

המסע לאהבה או המסע להתאהבות?

תמונת הסופר/ת: ליטל רוטמןליטל רוטמן

"את מסכימה להתפשר עלי?" שאל תומר את איריס, או בשמם המוכר יותר - צוץ וצוץ (אם עדיין לא צפיתם.ן ב"חזרות" של כאן 11 - רוצו!). המשפט הזה, לדעתי, משקף את המיתוס השגוי שיש לרבים לגבי אהבה. חלק גדול מהמיתוס נובע מתוך הבלבול בין אהבה להתאהבות.


גרמו לנו להאמין (תודה דיסני, הוליווד והרומן הרומנטי) שאם אנחנו באמת מאוהבים, הקשר והאהבה יחזיקו מעמד לנצח, שההרגשה הטובה והנעימה שיש לנו תישאר לתמיד. אכן, האופוריה של ההתאהבות מרגישה כמו מערכת יחסים אינטימית. בני זוג מאוהבים משתוקקים להיות ביחד, מרגישים שייכים זו לזו, מפתחים אשליה שאהובה או אהובתו הם כליל השלמות ובטוחים כי יגרמו זה לזו לאושר עילאי. מה שלא סיפרו לנו באגדות הילדים זה שההתאהבות אינה מחזיקה מעמד לנצח. המחשבה שהיא נצחית, אינה אלא פנטזיה, יעידו על כך צוץ וצוץ. בסופו של דבר, אנו נרד מהעננים ונחזור לקרקע. עיננו ייפקחו ואנו נראה את הצדדים הלא נעימים של מושא אהבתנו. כל הדברים הקטנים שהתעלמנו מהם כשהיינו מאוהבים, פתאום ייראו ענקיים...


לאחר שיורד השיא הרגשי שהעניקה לנו החוויה של ההתאהבות, עולה מחדש הצורך הרגשי באהבה. למרבה הצער, זה שלב בו זוגות רבים מפסיקים לאהוב, נסוגים, נפרדים ומתחילים לחפש מחדש את חוויית ההתאהבות.


ובנקודה הזו בדיוק, אני רוצה לעשות סדר.

קרדיט: צילום מסך כאן 11


מה זו התאהבות?

התאהבות היא מסעירה, מלאת תשוקה, יצרית. מגיעה גם כאשר לא מצפים לה. היא אינה נובעת מבחירה או מהחלטה מודעת. זוכרים את ה"בחורה להביא לאמא" שפשוט לא הצלחתם לפתח אליה רגשות? או את הרומן המסעיר עם הבחור ה"מושלם" שלא הצליח להבשיל לקשר אמיתי? לעיתים קרובות, אנו מתאהבים בזמן הלא מתאים ובאנשים הלא-מתאימים. אנחנו לא בוחרים בהתאהבות, היא בוחרת בנו.


כאשר ההתאהבות בשיאה, אנחנו באופוריה. מבחינה רגשית, זו מעין "אובססיה הדדית", היא מרעישה ומטלטלת את העולם סביבנו. אנשים מאוהבים מאבדים עניין בדברים האחרים שמתרחשים סביבם, לכן אפשר לקרוא להתנהגות הזו אובססיה. בפן הביולוגי, מדובר בתגובה יצרית של בני אדם המגבירה את האפשרות והסיכוי לזיווג מיני ולקשר רגשי כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של המין האנושי.


מה קורה לנו במוח בזמן התאהבות?

הכל מתחיל במולקולה אחת קטנה הנקראת פנילאתילאמין (PEA), אמפטמין טבעי בעל השפעה שגורמת לתחושה של התרוממות רוח ושכרון חושים. אליו חוברים ההורמונים היותר מוכרים - דופמין ונוראדרנלין – ויחד, הם מתפרצים ושוטפים את המוח. בזמנים כאלה המוח שלנו מאבד את היכולת לחשוב בבהירות, להפעיל שיקול דעת, לחוות שקט ואיזון. מהצד השני יש יתר פעילות של: אסרטיביות, אובססיביות, משיכה, תשוקה מינית והתרוממות רוח.


מחקרים מעולם הפסיכולוגיה על תופעת ההתאהבות יודעים להשוות בין התנהלות של אנשים מאוהבים לבין התנהלות של אנשים בזמן השימוש בסמים – קצב פעימות הלב עולה, החושים מתחדדים, הלב עובד שעות נוספות והראש, ובכן, לא עובד. ממש סוג של "High". יש אפילו פסיכולוגים שמשווים את ההתאהבות למצב פסיכוטי בו בוחן המציאות נפגע. אנחנו מתנתקים מהיכולת שלנו לחשוב, לנמק ולהסיק מסקנות. אומרים ועושים דברים שלא היינו עושים אם היינו מפוכחים. לעיתים קרובות, כשאנחנו מתפכחים מהאובססיה הרגשית, אנו תוהים למה בכלל עשינו את הדברים האלה...


כל אלה, מאפשרים התמוטטות זמנית של גבולות האגו, התמזגות. שניים שהופכים לאחד. אך כמו שאמרנו, היא זמנית בהחלט. ניתן לחזות מראש את תוחלת חייה. המחקרים בנושא מסיקים שאורך החיים הממוצע של ההתאהבות הוא כשנתיים. מחקרים "מחמירים" יותר, מתחום מדעי המוח, נותנים לזה טווח של שלושה חודשים (הזמן שלוקח למוח להתרגל לאותם הורמונים). זאת הסיבה שמרבית הזוגות חווים את "משבר השלושה חודשים", מתעוררים בוקר אחד ותוהים "מה אני עושה פה?!". האידיאליזציה של בן הזוג מאפשרת לבחור, אך היא גם מתעתעת ומשנה סדרי עדיפויות. אנחנו מסונוורים ומתעלמים מנורות אדומות בשלב זה.


כשההתאהבות מגיעה לקיצה הטבעי, אנו נחזור למציאות, נתחיל להביע את רצונותינו ולתבוע את מימושם. המחשבות, הרגשות, דפוסי ההתנהגות השונים יבואו לידי ביטוי בצורה ברורה – וכעת יהיה ברור שמדובר באנשים נפרדים.


זו הנקודה הקריטית! פה יש מקום לבנות גשר לאהבה.

אבל קודם -


מה זו אהבה?

הפסיכולוג ויקטור פרנקל ראה באהבה פן של תופעה אנושית ייחודית והיא היכולת של האדם להתעלות מעבר לעצמו ולהתכוונן למשהו מחוצה לו.


הצורך באהבה הוא בסיסי ומהותי בטבע האנושי. הוא נמצא במוקד התשוקה והכמיהה הרגשית שלנו. האהבה אינה הצורך הרגשי היחיד שלנו, אך כשאנו חווים אהבה, היא משפיעה לטובה על צרכים בסיסיים אחרים שלנו (כמו ביטחון, תחושת ערך ומשמעות). כשהצורך באהבה מתמלא, אנו חופשיים לפתח את הפוטנציאל שלנו, במקום לעסוק במילוי הצרכים שלנו.

לעומת התאהבות, אהבה, גם היא רגשית, אך איננה אובססיבית. היא שקטה ורגועה. היא מאחדת תבונה עם רגש. אהבה מכירה בצורך בצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג. סוג כזה של אהבה דורש מאמץ ומשמעת. בחירה. לכך לא נדרשת האופוריה של ההתאהבות. האמת היא, שאהבה אמיתית לא יכולה להתחיל עד שחווית ההתאהבות מיצתה את עצמה. מפני שכשהיינו מאוהבים ועשינו דברים נדיבים וטובים למען בן או בת הזוג, היינו מונעים מדחפים אינסטינקטיביים. קשה לזקוף זאת לזכותנו. לעומת זאת, בעולם האמיתי ישנה בחירה. כעת אנחנו בוחרים להיות טובים ונדיבים, זוהי אהבה אמיתית.


כשצוץ מבקש להתפשר עליו, הוא מבקש מאיריס להתאמץ ולעבוד איתו ביצירה ותחזוק של אהבה, אמיתית. כזו שהרקע שלה הוא בית מבורדק, חלון שבור ופיג'מות מוכתמות. ממש לא רקע נוצץ של זוג מפולטר באינסטגרם. במבט ראשון, זה אולי נראה כמו פשרה, אבל בדיוק שם טמון המפתח לבריאות רגשית. מילוי הצורך הרגשי באהבה, מתוך בחירה, מתגמל לאין שיעור.


גשר בין התאהבות לאהבה: לבחור "לעשות" אהבה

הפילוסוף אריך פרום טען כבר בשנת 1956 שאנחנו "עושים" אהבה. זוהי פעולה, אומנות, מיומנות נרכשת. אפשר ללמוד לאהוב זה את זו ללא האופוריה שנלווית להתאהבות. הלמידה הזו היא עבודה קשה, אך מאוד משתלמת...


כך המדע מצדיק את טענותיו - מה קורה לנו במוח כשאנחנו אוהבים?

המוח מפריש אוקסיטוצין, הורמון האהבה. בניגוד להורמונים ששוטפים את המוח בבת אחת בחוויית ההתאהבות, האוקסיטוצין הוא כמו טפטפת, כמו תרופה אלטרנטיבית. הוא מופרש מהיום שנולדנו ועד היום שנחליט לסגור את הטפטפת, בשליטתנו המלאה.


מה מפריש אוקסיטוצין במוח?

מי שכבר שמע על ההורמון, מיד יענה - לידה, הנקה ואורגזמה. זה נכון, אבל בגלל שאי אפשר להיות במצבים האלה כל הזמן, כדאי לדעת שגם: חיבור בין אנשים, חוויות משותפות, התמקדות באחר, נתינה אחד לשני, רצון שלבן או בת הזוג יהיה טוב – גורמים להפרשת אוקסיטוצין. זו הסיבה שגבר יכול לאהוב תינוק. האוקסיטוצין מופרש כשהוא מטפל בו, מקלח אותו, מחליף לו חיתול, מחזיק אותו על הידיים. כאשר אנו כל כולנו מוכוונים למישהו אחר, לסייע לו במילוי הצרכים שלו (כמו שאמר ויקטור פרנקל), אנחנו "עושים" אהבה.


האוקסיטוצין ימשיך להיות מופרש כל עוד אנחנו מחליטים ועושים מה שצריך כדי לאהוב את אותו האדם, ברגע שנחליט אחרת, האהבה תיגמר. יש פה בשורה גדולה – אהבה היא בידיים שלנו.


לסיכום, האם אהבה היא פשרה?

הצורך הרגשי הבסיסי שלנו הוא לא להתאהב ולהיות בקשר בר-חלוף אלא שמישהו יאהב אותנו באמת. לחוות אהבה שצומחת מתוך תבונה ובחירה ולא מתוך אינסטינקט! אנו רוצים להיות נאהבים על ידי מישהו שבוחר לאהוב אותנו ורואה בנו מושא הראוי לאהבה.

איך?

ראשית, ידע - אנחנו יכולים לזהות את ההתאהבות ולהכיר בכך שהיא לא יותר משיא רגשי חולף. שנית, הרצון לאהוב - כשמבינים את הטבע והיתרונות של אהבה אמיתית, אפשר לבחור לטפח אותה, ללמוד להביע אהבה זה לזו בצורה אפקטיבית. אז, האהבה תלך ותעמיק.

מכירים את הזוגות שנמצאים יחד שנים רבות (!) ואומרים שהיום הם אוהבים יותר מביום שהכירו?...

כאשר בני הזוג מרגישים בטוחים באהבתם, הם יכולים לדבר על ההבדלים ועל השוני ביניהם, באווירה טובה ומבלי להרשיע זה את זו. באווירה כזו ניתן לפתור עימותים ושני אנשים שונים לגמרי יכולים ללמוד לחיות יחד בהרמוניה.


איך עוד אפשר "לעשות" אהבה?

בפוסט הבא :-)

Comments


  • Facebook
  • Instagram
  • Whatsapp
  • Youtube
  • Spotify

 © כל הזכויות שמורות לליטל רוטמן 2020

bottom of page